Politics of Recognition

A overview of the "Self-Consciousness" chapter of Hegel's Phenomenology of Spirit.  I analyze the basic significance of each of the three themes of the chapter, (which Hegel calls "desire," "recognition," and "thought"), and I consider how the relationship between self and other is constituted in each of these fundamental relationships.

Inspired by the pioneering work of Robert R. Williams and Axel Honneth, this article offers a new lens through which to consider Hegel's infamous 'rabble problem.' By rethinking the conflict between the rabble and the State as a conflict between intersubjective and institutional recognition-generating a failure of reciprocal recognition-I suggest that there is embedded in Hegel's right of necessity a right of resistance that the rabble may justifiably claim in their struggle for recognition. The existence of the rabble, I ultimately suggest, is therefore not an inevitable consequence of the State, but an indication that the State has itself failed to concretize the universal consciousness of Spirit.

This chapter draws a trajectory from the "end of history" triumphalism to a global trend of democratic backsliding, culminating with a wave of nationalist populism that has swept across Europe and the United States. Fukuyama's evolving insights into the functioning and malfunctioning of liberal democracy are used as an analytical framework to study the Polish society's turn towards illiberal democracy. The specific interest is in the relationship between lack of recognition and political radicalization highlighted in Fukuyama's latest book Identity: Contemporary Identity Politics and the Struggle for Recognition (2018). If recognition drives democratic processes, but can easily become democracy's undoing, how can liberal democracy defend its bedrock ideals when faced with the inevitability of identities in politics?

The purpose of this paper is to expose, and provide a possible solution to, an internal inconsistency in Axel Honneth’s critical theory of recognition. Honneth requires a way of making his claim that misrecognition causes subjective suffering, with the potential to cognitively disclose injustice, consistent with his account of ideological recognition as a form of misrecognition which engenders compliance with an oppressive social order. Only by reconciling these claims – that is, by showing how ideological recognition can engender an acceptance of domination whilst at the same time causing subjective suffering - can Honneth’s theory of recognition retain the kind of critical capacities he desires. As a means of achieving this reconciliation, I propose the notion of ‘invisible suffering’. In the case of ideological recognition, I suggest, the suffering caused by misrecognition has its disclosive power blocked by the faux-affirmation that the ideology discursively accords, and this renders the experience of suffering, qua painful indicator of social injustice, invisible to the subject. Drawing on insights from medical sociology, I show how the need to supplement Honneth’s theory of recognition with the idea of ‘invisible suffering’ is revelatory of the kind of critical theoretical stance demanded by his ontological commitments.

Francis Fukuyama discussed the different perspectives of known thinkers regarding the inner and outer self in the third chapter. He discussed how Augustinian friar Martin Luther King sees humans as sinful in nature and that the inner self is made of layers that can only be recognized through private introspection. While according to French philosopher Jean-Jacques Rousseau, man is not sinful in nature and that the discovery of the state is responsible for man's unhappiness.

This chapter analyses the positionality of Halis—former bonded
labourers, ploughers and animal carcass removers—who constitute the most subordinated Scheduled Caste (SC) community within the Gaddi tribal orbit. For many
Halis, the struggle for Scheduled Tribe (ST) recognition begins with legally undoing
their ancestral conversion to the Ayra Samaj. In the early twentieth century, many
Halis officially replaced their caste name with ‘Arya’ or ‘Gaddi Arya’ in the Revenue
Record in order to combat tribal casteism. For a time, they adopted the purifying techniques and caste-obliterating ideologies of the Arya Samaj. This strategy of upward caste mobility backfired, however, when Arya was classified as a forward caste and converted Halis were denied SC/ST benefits in the initial constitutional scheduling. Their official status as Aryas continues to deprive thousands of Halis of much-needed reservation protections. Through fieldwork data collected between 2014 and 16, I highlight the psychosocial anguish of many Halis as they waste inordinate amounts of time and resources bribing bureaucrats, negotiating with state administrators, excavating the archive for non-existent property documents, and being exploited by lawyers—all in the pursuit of restoring their Hali caste name to qualify for SC benefits. Many Halis—non-literate village scratch farmers—are defeated by feelings of worthlessness and inadequacy. Their struggle is further complicated by a desire to
ascend the escalator of state recognition from forward caste Aryas to SC Halis to
ST Gaddi Dalits. Based on 16 months of ethnographic fieldwork, I argue that state
(mis)recognition can drive marginalization and coarsen psychosocial wellbeing.

המאמר דן בצורך לבטל את המונח "הפרעה" בתסמונת הפוסט-טראומתית, ולהחליפו במונח "פציעה". הדיון מתמקד בטראומת מלחמה (קרב וטרור) בלבד, ומציע כי במקרים אלה תיקרא התסמונת PTSI, (Post-Traumatic Stress Injury) ולאPTSD  (Post-Traumatic Stress Disorder). הצורך בשינוי מתעורר בשל ההשלכות הפרקטיות המשמעותיות שיש לדיוק בהגדרה לגבי הפצועים, אך מנומק גם בכך שהמונח "פציעה" מתאר בדיוק רב יותר את התופעה המוגדרת כיום כ-PTSD. המאמר מבסס את העדפת האפיון של התסמונת הפוסט-טראומתית כפציעה על היבטים מחקריים ועל סוגיות חברתיות-פוליטיות. לאחר דיון בקריטריון המחולל (קריטריון A1), נתמכת טענת המחקר בעדויות מתחום חקר המוח, ומובהרת חשיבות השינוי בהקשר של צדק הכרתי. במאמר נטען כי שינוי המינוח עשוי להקטין את התיוג של פצועי הנפש, לסייע להחלמתם, ולהגדיל את מספר הפצועים הפונים לטיפול. עוד נטען כי שינוי ההגדרה חשוב לחיילים שנפשם נפצעה בעולם כולו, וכי בישראל יש לו חשיבות מיוחדת גם לגבי אזרחים.

Kirjassaan Parcours de la reconnaissance (2004b), englanniksi kään­ nettynä The Course of Recognition (2005), Ricœur aloittaa perusteellisen recognition­käsitteen analyysin kahdesta ranskan kielen sanakirjan (Le Littré ja Le Grand Robert) reconnaissance-sanan määritelmästä.1 Ricœurin tunnustuksen (sekä tunnistamisen ja tuntemisen) filosofinen analyysi lähtee siis liikkeelle recognition­sanan moninaisesta arkikäytöstä ja sana­ kirjamääritelmistä (Ricœur 2005, 1). Sekä ranskan reconnaissance että englannin recognition sisältävät lukuisia toisistaan poikkeavia merkityk­ siä – Ricœur (2005, 5) laskee jopa 23 eri merkitystä käyttämistään sa­ nakirjoista. Ranskan­ ja englanninkielisten sanojen taustalla on latinan substantiivi recognitio (tutkimus) ja verbi recognoscere (tutkia, tunnistaa) (Merriam­Webster 2017). Suomen kielessä sana recognition täytyy kään­ tää merkityksestä riippuen joko tuntemiseksi, tunnistamiseksi tai tun­ nustukseksi. Mielenkiintoista kyllä, myös suomen kielessä näillä sanoil­ la on semanttinen ja etymologinen yhteys (ks. Häkkinen 2007).
Käsittelen tässä tekstissä paitsi Ricœurin johdattelemaa polkua tun­ nistamisesta ja tuntemisesta kohti tunnustusta myös suomen kielen tuomia mahdollisuuksia avata tunnustuksen käsitettä näkökulmista, joi­ hin ranskan ja englannin kielten kontekstissa ei ole mahdollisuutta. Kul­ jetan Ricœurin teorian kuvauksen rinnalla siis huomioita suomenkie­ listen sanojen merkityksistä, jotka avaavat poikkeavia merkityssisältöjä tunnustuksen filosofiaan ja politiikkaan. Tekstini on näin toteutettu Ricœurin hengessä.

Respekt gegenüber anderen Menschen im Sinne der Achtung ihrer grundlegenden motralischen Ansprüche und ihrer Würdde ist eine zentrale moralische Pflicht und wird in der Regel auch als solche anerkannt. Inwiefern Respekt so zu verstehen ist, damit befasst sich die zeitgenössische Moralphilosophie im Allgemeinen und die vorliegende Arbeit im Besonderen. Dabei wird der Zusammenhang zwischen Respekt und Anerkennung historisch-systematisch sowie problemorientiert mit Blick auf aktuelle Herausforderungen in pluralen Gesellschaften untersucht.

An analysis (in Croatian) of the discourses articulated in public and the politics surrounding the affirmative parliamentary voting on the Istanbul Convention in Croatia, which was then ratified. The article maps four key discourses as well as four peripheral ones in the process, and then traces the formation of a strange discourse coalition of the nominally left and right forces, which formed around the dominant discourse of violence against women. Some paradoxical precepts from Foucault’s The Will to Knowledge seem to be corroborated: rationality of tactics which precedes those of strategies as well as the idea of tactical polyvalence of discourse. Anyhow, the article is a part of much larger and more explicitly normative research which argues for penal republicanism against witch-hunts and recent trends of ideologically driven feudalization of penal policy. I hope it will one day be published as a sequel to my earlier book State and Crime.

במאמר זה אבקש להבין כיצד בעלי השכלה אקדמאית נמוכי שכר חווים את מיקומם החברתי. הספרות שעסקה במצב זה של אי-הלימה בין המדדים השונים של הריבוד ( "סתירת סטטוס"), בחנה ומצאה תחושה חזקה של הפרת ציפיות לסטטוס לכיד. בבחינה פתוחה של חוויות המשכילים נמוכי השכר את מיקומם החברתי, באמצעות ראיונות חצי-מובנים, מצאתי כי הם מבכרים מימוש עצמי על פני הכנסה ולא מתמקדים בהפרת ציפיות. בדיון אצביע על החשיבות של הבנת תפישתם העצמית של משכילים נמוכי השכר לאור תפקידם המרכזי בהצתת מחאות חברתיות ורדיקליות פוליטית. מכאן אעלה השערה ראשונית בדבר אפשרויות ההנעה שלהם לפעולה במחאות.

What is the effect of being an unrecognized state on the national identity of its population? And how does it compare to the identity effect of having been accorded state recognition? This paper argues that contrary to socio-psychological theories that make identity dependent on outside recognition, refusals of state recognition have, in general, a far stronger affirmative impact on national identity than extensions of it. Recognition may be the central external goal of claimants of statehood, but non-recognition fosters national identity to a much greater degree than recognition. While foreign recognition of statehood may fulfill a deep psychological need, it is its denial that makes a people's collective sense of who they are more robust. Obtaining recognition as a state may, in fact, reveal the fragility of national identity within that state.

En este artículo, mostraré que emprender una lucha por el reconocimiento resulta problemático para los grupos que son objeto de discriminación y recriminación por razones de su deseo o de su condición sexual. Posteriormente desarrollaré el concepto de reconocimiento en la obra de la filósofa norteamericana Judith Butler, pues considero que su propuesta de deconstrucción política abre nuevos caminos en el proceso de la lucha por el reconocimiento contemporáneo, especialmente de aquellos sectores subordinados por su condición sexual. Quiero analizar de la idea de reconocimiento en Butler a partir de su lectura de la filosofía y de sus debates políticos.

Cultural appropriation is often called a buzzword and dismissed as a concept for serious engagement. Political theory, in particular, has been largely silent about cultural appropriation. Such silence is strange considering that cultural appropriation is clearly linked to key concepts in political theory such as culture, recognition, and redistribution. In this paper, I utilize political theory to advance a harm-based account of cultural appropriation. I argue that there are three potential harms with cultural appropriation: (1) nonrecognition, (2) misrecognition, and (3) exploitation. Discerning whether these harms are present or absent offers a means of placing specific instances of cultural appropriation on a spectrum of harmfulness. I conclude by considering how cultural appropriation, and associated appropriative harms, may be avoided.

The thesis involve a critical discourse analysis of Danish Scholar Søren Juul's theory of solidarity, which is elaborated in his most well known book "Solidarity in Individualized Societies: Recognition, Justice, and Good judgement" from 2010. The critique is centered on issues of multiculturalism, recognition, resistance and freedom. It draws primarily on post-colonial criticism and is highly influenced by scholars such as British sociologist Paul Gilroy and Australian anthropologist Ghassan Hage.

The competing theories of state recognition and their failings actively demonstrate that recognition of a state does not have any normative content per se, but rather, that the rules of state recognition, although legal rules, are legal vehicles for political choices. We have the dilemma of concurrently wanting the right cases to result in independent states while prohibiting the wrong ones from becoming so, and so we sail between political choices, using the language of law. The state is neither truly free to recognize another entity nor entirely bound. Differing cases require different legal criteria and different legal results. This flexibility in state recognition theory though, while depriving the act of any inherent legal meaning, has value in its utility for establishing lawful relationships.

This paper will argue that the reason we find it difficult to resolve the controversy over state recognition theory is because the international legal system translates political controversies into legal questions that can then be addressed through legal means. Legal actors, by announcing preference for one side of the question, often reveal certain legal and moral choices they are making about the nature of the state and the legitimacy of the international legal system - law and politics. In the area of state recognition, no theory of recognition has extinguished competition because no political choice has gained universal acceptance. The predominant political choice is most frequently deliberate indeterminacy, a co-existence of mutually opposing arguments. This indeterminacy is most likely deliberate because it permits the underlying rationale for the legal actor’s policies to change and evolve to suit the situation.

Publicado en el libro "Aporías de la democracia", Ricardo Espinoza y Jordi Riba (editores). Ediciones Terra Ignota.
Un mayor desarrollo de esta cuestión puede ser leído aquí: https://www.academia.edu/31488906/Hannah_Arendt._Una_lectura_desde_la_autoridad_Tesis_doctoral_

הסטיגמה, כשלילה של שונות, כוללת מנגנונים של דחייה, מחיקה סימבולית ואי הכרה. בעל הסטיגמה, אשר מוגדר על ידי החברה כמי שאינו יכול להתקבל לתוכה, מובנה כזהות פגומה המייצרת בו תחושת חרפה. במסגרת החרפה, בעל הסטיגמה הופך סובייקט מפוצל שאינו יכול להכיל בתוכו את שונותו, אך גם לא מזוהה כאדם נורמלי. המצב הלימינלי של חוסר שייכות ושל העדר זהות יציבה, מותירים את הסובייקט באמביוולנטיות, חוסר נחת, ניכור וזרות. נראה כי הוא נידון לפרפורמנס של התחזות או של חיקוי מבלי שיוכל לחוש בעצמו כעצמי אותנטי.

בעוד תיאורית הסטיגמה סופגת לתוכה מגוון עצום של שונויות, מחקר זה מתמקד בקטגוריה של נכות פיזית ונערך מתוך השדה של לימודי נח"ות – נכות, חברה ותרבות, כשדה מחקר בין-תחומי, ביקורתי ומתפתח. הכתיבה על הסטיגמה נעשתה בגוף ראשון מתוך כוונה לבסס את המחקר על חומרים אוטוביוגרפיים. העמדה הכפולה שתפסתי, הן כחוקרת והן כבעלת סטיגמה, למעשה הכילה את ההוויה המפוצלת של הסטיגמה על מדיום הכתיבה. באמצעות הנרטיב האישי ביקשתי להתמודד עם-, לחדש את- ולהגיב על- המורשת האינטלקטואלית שהשאיר לנו ארווינג גופמן בנושא הסטיגמה.

מתוך הבנה כי יחסי האינטראקציה מכוננים בתוך סטרוקטורות, מסגרת העבודה כוללת ארבע מרחבים נבדלים: הציבורי, הפוליטי, הרפואי והאומנותי. כל אחד מהמרחבים מייצג דינמיקה בעלת אופי שונה ובכל אחד נחקרו זירות מסוימות בהם לקחתי חלק.

המרחב הציבורי מאופיין במנגנון כפול של אי הכרה באמצעות סטרוקטורת המבט. מן הצד האחד, ישנה התופעה של הנוכחות המוגברת בה הגוף הלא צפוי מושך אליו את המבט המופתע הדורש הסברים. המבט השואל מפנה את בעל הסטיגמה לתשובה החסרה וכתוצאה מזיר את גופו מעצמו עד לכדי התשוקה להעלם. מן הצד השני, הגוף הלא צפוי מהווה הפרעה חומרית נוכחת ונדרש להימחק. כתוצאה מכך, מתקיימת תופעה של התעלמות והפניית המבט הצידה. כך או כך בעל הסטיגמה אינו זוכה לתוקף ומובנה כגוף לא לגיטימי.

הקמפיין "אני נכה וסקסי", שבמרכזו עמדה תצוגת אופנה, מהווה מקרה בוחן למרחב הפוליטי. במסגרת התצוגה התקיים ניסיון של הנכים להחזיר מבט, לטעון להכרה מחודשת ולקדם השתלבות בחברה הנורמטיבית. מתוך החרדה להפוך לפריק שואו התצוגה דרשה מהגוף הנכה לייצר חיקוי מוצלח של הגוף הממושמע ולא לתפקד כאייקון אלטרנטיבי למיניות סוטה. הרצון להעביר את הגופים הנכים כגופים אסתטיים, נורמטיביים ואף אידיאליים, דרשה את פיצולו של הגוף הנכה לשניים. בעוד השונות החיצונית הוצגה לראווה, הגופניות הנכה החיה (כזו הכוללת חוסר שליטה, פגיעות, כאב ותלות) נותרה מודחקת ונעלמה.

המרחב הרפואי מהווה מסגרת כמעט יחידה הזוכה להיתר תרבותי לבוא במגע ולהתחכך עם הגופניות האסורה. הוועדה הרפואית לקביעת זכאות לתגמולים מצד המדינה, בה מתמקד פרק זה, מייצרת מפגש ייחודי ונדיר של בעל הסטיגמה עם הגוף הנכה. בעוד הנכים מורגלים בחיקוי הגוף התקני ובביצוע פרפורמנס נורמטיבי במטרה לצמצם את הסטיגמה, בוועדה הרפואית נדרשת מהם אסטרטגיה הפוכה. במרחב האלטרנטיבי שנוצר הנכים מצופים להפגין כאב, פאסיביות, תלות, חוסר יכולת וקושי. אבל אותה החצנה של גופניות סוטה וחתרנית אינה מוכלת בבעל הסטיגמה כחלק מהעצמי. היות והוועדה הרפואית נסמכת על פרדיגמה של אמת, הפרפורמנס של נכות מעוצב כהתחזות והגופניות החיה מובנית כשקר, ושוב לא זוכה בהכרה.

מתוך הבנה כי הסטיגמה היא פעולה סימבולית, האמנות מזוהה כמרחב אשר יכול להפיק ייצוג חלופי לנכות ולקדם דה-סטיגמטיזציה. בשל העיסוק בגופניות שאינה זוכה לתוקף, בחרתי בפרק להתמקד במדיום המחול, ובאופן ספציפי בחוג לריקודי-עם בכיסאות גלגלים. ריקודי העם, המעוצבים במקור עבור הגוף העומד, מתקשים להכיל בתוכם את הנכים היושבים בכיסאות גלגלים. נראה כי כל עוד הנכים נדרשים להתנועע לאורו של הגוף התקני הם יוותרו כחיקוי מעוות וביצועם יתקשה לעבור כריקוד. אבל במהלך החוג היו גם זמנים שיועדו לריקוד חופשי במהלכם הנכים יכלו לנוע באלתור ולשחרר את האידיאולוגיה הגמונית של מקור/זיוף. כאשר הם אפשרו לגופם לנווט את התנועה הם התחילו להכיר את גופם כממשות נוכחת. במפגש האינטימי שנוצר בין בעל הסטיגמה לבין גופו יכל הסובייקט לטעון מחדש לבעלות על גופו. מעמדה זו של הכרות ב'גוף ראשון' יכול הנכה להתחיל לשאת ולתת עם הסטיגמה ממקור של ידע ובסופו של דבר לחשוף חלקים ממנה כאשליה.

Hans-Hermann Hoppe contends that the fact that a person has the capacity to argue entails that she has the moral right of exclusive control over her own body. Critics of Hoppe’s argument do not appear to have pinpointed its flaws. I expose the logical structure of Hoppe’s argument, distinguishing its pragmatic-contradiction and its mutual-recognition components. I provide three counterexamples to show that Hoppe’s mutual-recognition argument is invalid and I argue that the truth that appears to motivate the argument is simply a banality. I show that Hoppe’s pragmatic-contradiction argument is invalid, has a false premise and fails to link up with his mutual-recognition argument in the way that he requires to reach his conclusion. I conclude by outlining three perils of pragmatic-contradiction arguments, the weakness of mutual-recognition arguments, and the implausibility of attempts to derive a universal moral status from a specialised activity such as argumentation.

This article explores the significance of disability for social justice, using Nancy Fraser’s theory of justice as a guideline. The article argues that the disability perspective is essential for understanding and promoting social justice, although it is often disregarded by critical thinkers and social activists. The article looks at three prominent strategies for achieving social justice under conditions of capitalism: economically, by decommodifying labour; culturally, by deconstructing self-sufficiency; and politically, by transnationalising democracy. The disability perspective reveals that decommodification of labour requires enhancement of disability support, deconstruction of self-sufficiency requires valorisation of disability-illuminated interdependence, and transnationalisation of democracy requires scrutiny of the transnational production of impairments. The article discusses each of these strategies in theoretical and practical terms by drawing on disability studies and Fraser’s analyses.

Ο τίτλος της εργασίας μου είναι και τίτλος άρθρου της δεξιάς λακωνικής εφημερίδας Λακωνικός Κήρυξ το 1982. Παρά τον τίτλο, το άρθρο προβάλλει αντιρρήσεις στον εορτασμό της αντίστασης και υπογράφεται από έναν πρώην χουντικό δήμαρχο.
Η αναγνώριση της ΕΑΜικής αντίστασης το 1982  δεν αφορά απλώς την τυπική αναγνώριση των αγωνιστών ή την καθιέρωση του εορτασμού της εθνικής αντίστασης. Η νέα ανάγνωση του παρελθόντος, που προτείνει το ΠΑΣΟΚ, προπάντων συμβολίζει ένα διαφορετικό προσανατολισμό για τη μοίρα του μεταπολιτευτικού συστήματος, σε βάρος της ισορροπίας που οικοδόμησε η ΝΔ μετά τη χούντα. Είναι μια περίοδος που ο δεξιός χώρος καλείται να διαχειριστεί τόσο την πολιτική του κληρονομιά όσο και σύγχρονες προκλήσεις της διακυβέρνησης του ΠΑΣΟΚ.
Μέσα σε αυτό το τοπίο θέλω να εξερευνήσω τις αντιδράσεις του δεξιού τοπικού τύπου, για την αναγνώριση του παρελθόντος της αντίπαλης παράταξης, στο νέο περιβάλλον της μεταπολίτευσης.

The article examines the conjunction of writing and the Hegelian theory of recognition as it appears in Jean-Paul Sartre's text "Why Write?" The author argues that Sartre's theory of literature is not only a theory of literature as conversation and communication, but also a theory about the relation to a certain silence, and since literature and recognition go together in Sartre's text, the presence of silence has consequences for his theory of recognition.

Partindo da definição "a contrario" de Democracia como o oposto de Autocracia e de uma leitura social dos processos de democratização, essa tese objetiva avaliar criticamente a teoria da ação de Hannah Arendt, reconstruída a partir de um mosaico conceitual envolvendo quatro fontes que inspiraram seu pensamento: Heidegger, Jaspers, Homero e Marx. Mas, diante da escassez de exemplos concretos, propõe-se ampliar a materialidade dessa teoria por meio de três formas de ação: ação-como-Revolução (problematizada, por encontrar-se em certa medida fora do âmbito político arendtiano), ação-como-Resistência (relativizada, enquanto seja uma definição negativa ou extralegal) e ação-como-Fundação (pouco explorada na literatura, mas entendida aqui como a forma autêntica e promissora de ação em uma democracia). Analisa-se, em cada forma de ação, a controversa distinção arendtiana entre a questão política e a questão social à luz de desenvolvimentos contemporâneos nas teorias da democracia, como a readequação da noção de igualdade e a fundamentação moral dos conflitos sociais na teoria do reconhecimento. Finalmente, por meio de três perspectivas de avaliação e crítica – da “sombra totalitária”, da “justiça social” e da “formação identitária”, conclui-se que se deve responder negativamente às duas perguntas orientadoras da tese: Arendt é uma democrata? Arendt é contra a Democracia?

Dans cet essai, je propose un premier défrichement du concept d’appropriation culturelle, en me basant sur le cadre d’analyse de Nancy Fraser. Je tenterai de déterminer si l’appropriation culturelle est un enjeu de justice sociale, et ceci en quatre temps : premièrement, en tentant de comprendre la place que devrait prendre la question de la reconnaissance dans les luttes pour une plus grande justice sociale ; deuxièmement, en cernant la manière dont les penseurs de l’appropriation culturelle appréhendent l’enjeu de la reconnaissance ; troisièmement, en tentant de faire ressortir des critères nous permettant de circonscrire le phénomène ; et quatrièmement, en dressant une esquisse de la manière dont il serait possible d’y remédier. Mon hypothèse est que certaines situations d’appropriation culturelle constituent un enjeu de justice sociale, d’autres non ; que les deux types de situation méritent tout de même que l’on s’y attarde ; et qu’il est possible de trouver une manière de lutter contre l’appropriation culturelle sans qu’on ait systématiquement recourt à la politique de l’identité.

The Poetics of Posttraumatic Stress Disorder in Postmodern Literature revisits the great American post-WWII, postmodern literary texts, namely Thomas Pynchon’s Gravity’s Rainbow (1973), Kurt Vonnegut’s Slaughterhouse-5 (1969), and Joseph Heller’s Catch-22 (1961), to fuse high literary theory and criticism with the conception of PTSD symptomatology—and the historico-political developments that dictated the formation of PTSD symptoms and their corresponding literary tropes. For the first time since the portrayal of PTSD as a product of narrative discourses, The Poetics of Posttraumatic Stress Disorder in Postmodern Literature performs an inverse exploration. By identifying key postmodern literary tropes as products of an overarching PTSD narrative paradigm, this accessible and concise study: identifies unexplored aspects of the canonical novels at hand, such as the link between individual and collective traumatization; introduces a novel way of examining trauma at the intersection of narrative, history, and medicine that will be of interest to literary scholars, students, and medical practitioners within narrative medicine alike; and recalibrates the importance of postmodern politics of transformation, while making the case for an aesthetics of trauma.

Perubahan sikap politik negara pasca Orde Baru mengarah pada semangat menciptakan masyarakat yang multikultural dan toleran, salah satu wujudnya adalah keluarnya kebijakan pengakuan terhadap agama lokal. Kaharingan adalah satu dari beberapa agama lokal sebenarnya telah memperjuangkan pengakuan negara secara progresif dari sejak lama. Melalui negosiasi para elite mereka, Kaharingan dapat terlembagakan (institusionalisasi) dalam struktur negara (diakui) hingga mendapakan sarana prasarana penunjang peribadatan. Pertanyaannya, apakah semangat mempertahankan eksistensi agama lokal ini selalu disambut hal yang sama oleh penganutnya di level bawah? Dalam penelitian saya di sebuah pedesaan Dayak Kalimantan Tengah menemukan bahwa ternyata proses institusionalisasi Kaharingan tidaklah seperti apa yang diharapkan aktivisnya. Banyak di antara penganutnya justru berpindah agama lain, khususnya ketika ruang hidup mereka menghadapi transformasi sosial ekonomi baru. Pada tulisan ini saya ingin menunjukkan bahwa semangat negara maupun aktivisme dalam memperjuangkan agama lokal tidak cukup hanya memberikan pengakuan administratif, namun juga perlu memberikan perhatian pada persoalan perubahan sosial ekonomi dan budaya pada ruang hidup para penganutnya.

Durante los últimos años se han implantado en las universidades de forma generalizada políticas de
evaluación y reconocimiento de la actividad investigadora, cuyos fundamentos y efectos son objeto
de revisión en este artículo. La producción científica se ha convertido en un criterio clave para la
promoción individual del profesorado, el prestigio y la calidad de las universidades y, en consecuencia,
en una de sus principales fuentes de poder y legitimación. Ello ha incidido en las dinámicas
institucionales, modificando las relaciones entre los profesionales y sus hábitos investigadores a
través de lo que se ha denominado cultura del impacto. A partir de un análisis crítico que evidencia
los efectos perversos de los sistemas de evaluación implementados, se reflexiona sobre los principales
dilemas que plantean y se realiza un conjunto de propuestas dirigidas a combatir lo que puede
considerarse como la reforma encubierta más profunda de la universidad en estos últimos años.
ABSTRACT:
During the last years, policies of evaluation and recognition of the research activity have been implemented in universities, whose foundations and effects are subject to revision in this article. The
scientific production has become a key criterion for the individual promotion, the social prestige and the quality of the universities, and consequently in one of its main sources of power and legitimation. This has influenced the institutional dynamics, modifying the relationships between professionals and their research habits through what has been called impact culture. From a critical analysis that shows the perverse effects of the implemented evaluation systems, the author reflects on the main dilemmas raised, in order to make a set of proposals aimed at acting against what can be considered the most relevant covert reform of the university in these years.

Francis Fukuyama’s work on contemporary problems of identity and recognition portrays national and international liberalism as now under significant threat by the global rise of a reactionary and exclusionary identity politics. For Fukuyama contemporary identity politics, taking place as struggles for recognition and manifestations of resentment, are emerging as dangerous, illiberal forms of right-wing populist nationalism. In critiquing Fukuyama’s position I demonstrate how he appropriates the concepts of ‘identity’ and ‘recognition’ and puts these to use to sustain a version of neoliberal rationality and neoliberal politics. Such an appropriation denies the transformative and radical potential of intersubjective recognition and depoliticises and delegitimises any non-liberal claims and struggles of identity politics that might threaten to disrupt neoliberal political order, security and capitalist accumulation. Further, I argue that Fukuyama’s account of identity is dangerous in the way that it legitimises a right-wing nationalist discourse of blame targeted at the mischaracterisation of minority and left-wing ‘identity’ politics. His account is dangerous also in the manner that he detaches a contemporary extremist and right-wing nationalist discourse from the history of a less extreme, though very similar, neoliberal nationalist discourse which, since the 1980s, has mobilised the language of identity politics as a political strategy and weapon against progressive political movements and against the welfare state.

This chapter, from the edited book, ‘Representing Enslavement and Abolition in Museums’, examines the community consultation process that occurred at seven museums in England during the lead up to the development of exhibitions marking the British bicentenary of the abolition of the slave trade in 1807. Museums, at this time, were faced with the opportunity of engaging with a range of community groups over how exhibitions should be framed, and the messages and meanings they should portray. Through interview material with curators and community activists and representatives, the chapter documents the issues that arose, highlighting in particular tensions between the expectations of both museum professionals and community groups.

Heritage sites and places are often mobilized to represent a group's identity and sense of place and belonging. This paper will illustrate how heritage and museum visiting, as a leisure activity, facilitates or impedes recognition and redistribution in direct and indirect ways. Drawing on extensive qualitative interviews with visitors to 45 heritage sites and museums in the USA, Australia, and England, the paper demonstrates the importance of emotions in mundane struggles over recognition and misrecognition. How emotions uphold or challenge investments in heritage narratives are examined. The paper argues that heritage and heritage-making is a valuable focus of analysis that reveals the nuances of how people sustain or impede claims for recognition and redistribution.

In Red Skin, White Masks Glen Coulthard writes with nuance, clarity and insight into central relations of unjust inequalities in the colonial capitalist world. As the title announces, Coulthard critiques the latest iteration in the political-economic relationship between the colonial state of Canada and Indigenous peoples: the politics of recognition. The multicultural framework of recognition politics is supposed to mark the beginning of a new era, one of more just and peaceful Indigenous–colonial relationships across lands claimed by Canada. Yet Coulthard asserts that instead, recognition politics are simply another way for the colonial state to assert authority over Indigenous peoples. Not least, he argues that recognition politics, in its contemporary configura-tions, presumes the perpetual authority of the colonial state over Indigenous peoples and stolen Indigenous lands. In the end, it is the colonial state that ‘recognises’ Indigenous rights, so acting as the final arbitrator concerning Indigenous peoples, including defining their legal relationships with their own territories. Further, such colonial policies legitimate the ongoing dispossession of Indigenous peoples, including for the purposes of capitalist exploitation of the land and of Indigenous labour.
Against such colonial recognition politics, Coulthard draws critical inspi- ration from a range of sources, including Frantz Fanon’s political philosophy of self-affirmation, Dene politics of place-based or ‘grounded’ normativity
and the recent ‘Idle No More’ Indigenous movement. From this political philosophy and praxis, Coulthard develops five theses for an alternative, prefigurative politics of Indigenous self-determina- tion, rooted in relationships with the natural world and committed to gender justice, among other aims.